חיפה: מרכז הספורט באצטדיון סמי עופר (חניון P5).

רמת ישי: מגן מרפאות מומחים הדקל 1 רמת ישי

טלפון:  04-6944448    ווטסאפ: 052-6954844

כולנו פוגשים לעיתים את הספורטאי החובב המתאמן בכביש בבריכה או בחדר הכושר כאשר על מרפקו או ברכו או אולי לקרסולו מוצמדת תמיכה "אורטופדית" מייצבת ,המקילה על כאביו הממושכים. לעיתים הוא נעזר בתומכים אלו אף שנים.

ספורטאי זה בוודאי סובל מאחת הפציעות המוכרות כפציעות ספורט כרוניות. בניגוד לפציעה אקוטית –חדה, שהאירוע הגורם לפציעה וזמן הפציעה מוגדרים וברורים, ובנקל ניתן להבין את מנגנון הפציעה, בפציעה הכרונית הסימפטומים מתפתחים ומתעצמים לאורך זמן.

הבנת מנגנון הפציעה מצריך הבנה עמוקה יותר של האימון אשר קדם לכאב. לעיתים נדע לציין אירוע מסוים שלאחריו הופיעה החמרה משמעותית בכאבים מהם סבלנו זמן רב קודם לכן. אירוע זה יכול להיות אימון אינטנסיבי יותר, שינוי בתדירות האימון או החלפת ציוד ייעודי לאימון.

האם הספורטאי שלפנינו מקבל את הטיפול הנכון או המיטבי? לא בהכרח!

בשורות הבאות אנסה לעשות סדר בהבנת הפציעה הכרונית ולאור זאת לדון בגישות האפשרויות לטיפול.

בעבר, היה מקובל להתייחס לפציעה הכרונית כאל "דלקת".

הטיפול המומלץ המקובל היה מנוחה, טיפול ב"כדורים נוגדי דלקת", ובמקרים קשים יותר-אף הזרקת סטרואידים- חומר אנטי דלקתי חזק -ישירות לאזור המודלק.

טיפולים אלו הביאו בד"כ, להקלה בסימפטומים, כלומר בכאב, אולם יחד עם זאת, אחוז החזרה של ה"דלקת" היה גבוה מאוד.

המטופלים נזקקו לזריקות חוזרות ובהמשך כאופציה אחרונה לפני טיפול ניתוחי, הומלץ על שימוש באורטוטיקה– מייצבי מפרק שונים אשר גרמו להקלה סימפטומטית מחד, אך בהסרתם הורגש הכאב ביתר שאת.

במקביל לניסיון קליני זה, הצטברו מחקרים מדעיים שהצביעו כי הבעיה בפציעות הכרוניות אינה הצטברות תאי דלקת אלא ממצאים היסטולוגים (בחינת הרקמה תחת מיקרוסקופ) אחרים.

 

אחד המרכיבים החשובים ברקמה הרכה הנמצאת תחת עומס בזמן האימון הינו הקולגן

הקולגן הינו חלבון שתפקידו לחזק מיבנים ברקמות הגוף והוא מצוי ברקמות רבות כמו עצמות, רצועות, סחוסים, גידים, דיסק בין חולייתי ועוד.

בדיקה היסטולוגית של הרקמה באזור הפציעה הכרונית, מדגימה שינויים במבנה ובהרכב אותו קולגן

עם הצטברות המחקר המדעי בתחום פציעות הספורט, התגבשה ההבנה כי בזמן האימון הממושך והחוזר, הרקמה נמצאת תחת עומס משמעותי אשר גורם למעין "מיקרו טראומה". 

משמעותה של הפציעה הכרונית היא  חוסר יכולתו של הגוף לרפא בצורה תקינה את הפציעה, את "המיקרו –טראומה" של הרקמה. 

כספורטאים, כולנו מבינים כי תהליכי האימון קשורים מצד אחד לעומס ומצד שני להתאוששות.

אומנות האימון הנכון הינה למצוא את נקודת האיזון המיטבית בין העמסה מירבית על הגוף בכלל והרקמה בפרט, יחד עם מתן זמן מיטבי להתאוששות של הגוף/הרקמה. הספורטאי המתאמן, בהגדרה, ימצא תמיד בשטח האפור, בין העמסה על הרקמה והתאוששות מהירה, לבין העמסה מחודשת כדי לשפר את הכושר והביצועים. לפי הבנה זו כמעט בלתי נמנע לחוות "פציעת ספורט כרונית" במהלך השנים כספורטאי מתאמן.

במצבי פציעות ספורט כרוניות, כפי שמופיע בסקירות שהצגתי בעבר, הבעיה אינה דלקת כרונית אלא ריפוי לא תקין של מיקרו-טראומה חוזרת של הרקמה

גם כאן עקב הרhפוי הפגום, לעיתים נוצרת דלקת המתבטאת בכאב אותה יכול הסטרואיד להפחית. 

מובן מאליו, כי בשני מצבים אלו, הסטרואיד לא יכול לרפא-לפתור את הבעיה היסודית. אין הוא יכול ליצור סחוס חדש או לבנות רקמת גיד בריאה. מטרתו היחידה הינה הפחתת ההתסמין ולאפשר לגוף, בעזרת הרופא והמטופל, להתמודד בהמשך עם הבעיה היסודית ולנסות לפתור אותה במידת הניתן.

מצב ייחודי הוא אבחנת ה"כתף הקפואה" (frozen shoulder)

באבחנה זו הבעיה היסודית היא דלקת ממשית בלתי נשלטת הגורמת להצטלקות ודלקות חוזרות במנגנון בלתי נשלט. 

במצב ייחודי זה הזרקה תוך מפרקית לכתף (למפרק הגלנו הומוראלי בשונה מהזרקה סב אקרומיאלית) היא הטיפול ולא רק הפחתת הסימפטום.

הבנה חדשה זו במנגנון הפציעה הכרונית גרמה למהפכה שקטה בגישה הטיפולית לאותן פציעות

תפקיד החומרים "נוגדי הדלקת" נותר מצומצם כחומרים מרגיעי כאב.

מקומם ותפקידם נשמר כמובילים בהרגעה בזמן שדרושה התערבות מידית להפחתת כאב לקראת טיפול או לקראת תחרות חשובה .

יחד עם זאת, ברור כיום כי אין להם כל תפקיד ב"ריפוי הדלקת" כפי שהיה מקובל לחשוב.

על מנת שנוכל למנוע את הישנות הפציעה יש חשיבות מדרגה ראשונה לאפיין היטב את הפציעה:

  • להבין בצורה מיטבית את האנטומיה של האיבר הכאוב
  • התפקיד שממלאת רקמה זו בסוג הספורט בו עוסקים
  • להבין את צורת האימון כולל העומס וההתאוששות
  • להבין כיצד ניתן לקשר את הציוד בו מתאמנים לאופי הפציעה הקיימת.
sport

בכל אחד מהגורמים שהוזכרו, קיים הפוטנציאל להיות גורם עיקרי במנגנון הפציעה הכרונית.

ההבנה כי פציעת הספורט היא חוסר היכולת של הגוף לרפא בצורה תקינה את הפציעה- "המיקרו –טראומה" של הרקמה, גורמת להבנה הרווחת כי מניעה וטיפול באים במשולב.

יש לאפשר לרקמה את היכולת המיטבית להירפא ככל הניתן בעזרת רקמה בריאה.

את זאת ניתן להשיג בעזרת:

  • תיקון גורמים אנטומים במתאמן עצמו במידה וישנם.
  • התאמת תוכנית האימונים לסוג הספורט ולספורטאי.
  • איזון מחודש במידת הצורך תוך  התאמת הציוד הנכון לתוכנית האימונים.

הטיפול הנכון הוא מציאת האיזונים המתאימים: 

שילוב בין מנוחה לבין עומס לצורך יצירת גירוי לרפוי בריא, שילוב בין עזרה באורטוטיקה להקלת עומס אך הסרה מבוקרת ועידוד עומס מתגבר במקרים אחרים, לעיתים, שימוש תרופתי ב"נוגדי דלקת" בעת הצורך ולעיתים שימוש בחומרים חדשניים מעודדי ריפוי (החומר החם כיום בעולם רפואת הספורט הינו ה PRP המופק מטסיות מדמו של המטופל). ככל תחום בעולם הרפואה כיום, ההתמקצעות, הפכה גם כאן לערך מוסף, ורק הבנה מעמיקה בתחום פציעות הספורט ייטיבו לשלב כראוי בין כל האפשרויות הטיפוליות.